אני לא אוהב קבוצות רכישה.
לא שאין להן יתרונות (חסכון במע"מ על הקרקע וכאלה), אבל פעמים רבות זה מתכון לאינטריגות ומבוא לתביעות וסכסוכים ארוכי טווח (וראה ערך ענבל אור).
"בקבוצה הזו כבר עפו תביעות לכל הכיוונים", סיפר לי "ר".
"מארגן הקבוצה לא בחל בשום דבר כדי לפתות קונים והבטיח הבטחות שאח"כ לא יכל לקיים. לי הוא מכר חניה ומחסן שהתברר שכבר נמכרו למישהו אחר לפני. בנוסף הוא הראה בברושורים והתחייב בפני שלדירה שלי תהיה מרפסת ענקית לים, אבל לטענתו זו הייתה רק "תמונה להמחשה". מרפסת אין!".
"אני מרגיש כמו ב - "גבעת חלפון" של הגששים", הוא המשיך וציטט במדויק:
ויקטור: "איזה אחד בן אמו, מכר לי שני דונם ממול הרצליה פיתוח."
שפרה: "מה רע בשני דונם ממול הרצליה פיתוח, אבא?"
ויקטור: "רע! רע! הוא מכר לי אותם מהצד של הים! יום שלם נסעתי בסירה עם בטן מזכוכית בשביל לראות את השטח... איך עבד עליי..."
שפרה: "אפשר להקים שם שיכון לדגים צעירים... אבא."
ויקטור: "לכי תכיני לי את החליפה של האיומים, יותר טוב."
בנעורי היו לי לא מעט תקליטים של הגשש ותוכנית המערכונים של שבת בבוקר ברדיו ליוו את ילדותי. אז שמחתי על ההזדמנות ללבוש את חליפת האיומים והגעתי לפגישה עם מארגן הקבוצה.
הנ"ל נתן לנו להתייבש 45 ד' בחדר ההמתנה, ואז התנצל בחצי פה על "הטעויות בתום לב" ("טעיתי, טעה, טעות, טועים, טעינו(" אבל טען שעכשיו כבר לא נותרו מחסנים וחניות וגם מרפסת לא ניתן לבנות לדירה הזו. בקיצור, "זה מה יש".
ההמתנה הארוכה והגישה המזלזלת לחצו אצלי על הכפתורים האדומים. עלבון, עבורי, הוא מניע מצוין לפעולה.
"בוא ניתן לו קצת להזיע", ייעצתי ל – "ר".
הלכנו ישר על הראש של המארגן בתביעה אישית אגרסיבית לפיצוי של מיליון ורבע ₪ על המרפסת, החניה והמחסן ועוד רבע מיליון בגין רמאות ורשעות וסתם אופי חרא.
טוב זה לא ייראה ברזומה שלו, מה גם שהיו עוד כמה חכמולוגים מהקבוצה שהמתינו לו בפינה לראות איך זה יגמר, בתקווה לנצל לטובתם את פרי מאמצינו .
שבוע אחרי שקיבל את כתב התביעה הוא כבר ישב אצלי במשרד לפגישת פשרה.
"חברה", הוא פתח, "למה ישר לתבוע... איך אפשר לסגור פה עניינים בשקט..?"
"סמי, עזוב הכול סגור איתו חשבון", פניתי ל – "ר" – "מה היה לנו שם?"
"רגולאנז' ברקס, פלגים, פלטינות, שטנגה, פילטר שמן, שמן ברקס… ואת האלמנט אנחנו לא מחשיבים לך". ("המוסך" של הגשש).
"תראו, חברה, כסף לפיצויים אין לי, אבל אולי תהיו תסכימו למחוק את התביעה ולקחת דירה אחרת, כמעט אחרונה שנשארה, בקומה גבוהה יותר עם מרפסת יפה לים, חניה ומחסן? רק תחתמו על הסכם סודיות – שהכול יישאר בינינו".
"ירדנו למקסימום!", חייכתי ל - "ר" כשיצאנו.
"ואת האלמנט הכנסנו עד הסוף" הוא החזיר לי בציטוט.
Comentarios