הקיבוצניקים

ה" התפרצה בסערה למשרדי בחמישי אחה"צ כשהיא מנפנפת בהיסטריה במכתב ההתראה שקיבלה ממזכירות הקיבוץ.

במכתב מאיים הקיבוץ כי היה ולא תפנה את דירת אמה המנוחה, שאך זה נפטרה, יפעל הקיבוץ לפינוי בעצמו. הדירה, כך נכתב, נחוצה בדחיפות לקיבוץ לאכלוס משפחה אחרת.

הלחץ של הקיבוץ הזה מוכר לי. הוא ממוקם טוב, ויש מעט דירות על הרבה חברים. הקיבוץ חושש שהיורשים, שחיים בחוץ, יתפסו את הדירות של ההורים, ולכן הוא מנסה להקדים תרופה למכה.

"מזכיר הקיבוץ מאוד אגרסיבי", הסבירה "ה". "בחודשים שעברו נפטרו שניים מדור המייסדים של הקיבוץ, ובשני המקרים הוא נקט באותה שיטה: פינוי לילי של החפצים של המנוחים למכולה, ואכלוס מידי של הדירות במשפחות צעירות שממתינות בתור למגורים".

מבחינה משפטית יש פה שאלה גדולה ביחס ליכולת של חבר קיבוץ להוריש את דירתו ליורשיו, בעיקר בקיבוץ הזה, בו טרם הוסדר נושא השיוך. העניין הוא שגם שיהיה שם שיוך לא יהיו מספיק דירות לשייך, והמנומסים שיעמדו אחרונים בתור ידפקו.

"את נכנסת למאבק לא קל מבחינה אמוציונלית" הזהרתי. מהצד השני יעמדו בני הכיתה שלך או חברי ילדות שגרים בקיבוץ, והדבר האחרון שהם רוצים לראות זו שיירה של עוזבים שמשתלטים על הדירות של הוריהם".

"אני מבינה את זה", ענתה, "אבל זו הירושה היחידה של אמא ולא אוותר עליה."

לפעמים על בריונות צריך לענות בבריונות. לכן הטסתי את "ה" חזרה לקיבוץ, עם הנחיות ברורות לנעול את הדלת, לשים אותי על החיוג המהיר, ולהתבצר במקום עם מספיק מים ומזון עד שנקבל צו מניעה מבית המשפט שאוסר על הקיבוץ לפנות אותה בכוח.

"בית המשפט בדרך כלל יקפיא מצב קיים, וזה אחרת לגמרי לנהל את המאבק כשאת בתוך הדירה", הסברתי.

הגשתי את העתירה בשישי בצהריים. באותו היום, בשעה 22:00 בלילה, קיבלתי טלפון ממנה, ולפי הצעקות ברקע הבנתי מה קורה. לקח לי רבע שעה להתלבט אם ללבוש את חליפת האיומים או את חליפת הקראטה ועוד שעה ורבע להגיע לזירה.

עד אז חצי קיבוץ כבר הצטופף על הדשא לחזות בהצגה, שכללה את חברי המזכירות, כמה צעירים שהגיעו מוכנים לפינוי התכולה לעגלה רתומה לטרקטור, ואת המשתכנים החדשים, על מיטלטליהם, שהתכוונו להיכנס מיד ולקבוע עובדות בשטח. כולל שלט קטן עם שם המשפחה לתלות על הדלת.

"ה", שהייתה עמי רוב הזמן על הקו החזיקה את המוצב בגבורה, ומנעה בגופה את הפריצה, תוך שהיא מפצירה בחברי המזכירות להמתין לבואי.

קראתי הצידה לזקניי השבט ומסרתי להם עותק מהבקשה לצו מניעה שהגשתי בצהריים. הסברתי כי הגם שטרם ניתנה החלטה, כל מי שיפעל כעת באלימות יחטוף תלונה במשטרה ותביעה נזיקית לאחר מכן.

זה לא עשה אותי הבחור הכי פופולארי בסביבה, אבל הספיק כדי לפזר את כולם הביתה. זה וגם שכבר היה 4 בבוקר והטרקטור עם הצעירים נדרשו חזרה לחליבה ברפת.

ביום שני קיבל ביהמ"ש המחוזי בחיפה את בקשתי ונתן צו (תקדימי בתנועה הקיבוצית), שמנע מהקיבוץ לפנות את "ה" מהדירה עד לבירור תביעתנו כולה.

זה לקח עוד כמה שבועות עד שהגענו עם הקיבוץ להסכמות, שייתרו את המשך ההליכים המשפטיים (הקיבוץ חשש מקביעת תקדים) והישארותה של "ה" בדירת אמה (בלי לקבוע מסמרות בעניין).

איך יעבוד הסיפור הזה עבורה ועבור הקהילה, שלא רוצה אותה, הרהרתי לעצמי אחרי שהתקשרה אלי בוכייה כשסירבו להכניס אותה לחדר האוכל.

אבל היא כמו קראה את מחשבותיי: "בסופו של דבר הצעד הזה הוא לא רק עבורי", אמרה לי, מחזקת את עצמה. "שידע דור החלוצים שאידיאלים הם לא הדבר היחיד שהורישו לילדיהם", הוסיפה. "גם להורים קיבוצניקים מותר להשאיר עיזבון".

* בתמונה – נוף ילדותי הקיבוצי (לא קשור לכתבה). מי מזהה?

בין הפותרים תוגרל התשובה לסיפור מספר 7.

נכתב על ידי זיו שפר, עורך דין ונוטריון