עכשיו כבר היה ברור שהפגישה הזו יוצאת מכלל שליטה; הגננת ומנהלת הגן, שתיהן לקוחות שלי, התכווצו במורא בפינת החדר, בעוד אביו ואימו של הילד מטיחים בהם מכות מילוליות בווליום גבוה.
"ר", האבא, עורך דין במקצועו, קם באיום מכיסאו כשהוא דופק בחימה בשולחן, מנופף כלפי הנשים בקודקס הדין הפלילי שהביא עמו, ממנו מנה קודם לכן את העבירות הפליליות שביצעו לטענתו השתיים בבנו ואת העונשים הצפויים להן (חוץ ממות בסקילה היה שם הכול), ונדמה היה שהוא מוכן להסתערות פיזית.
לרגע קצר, בתוך כל ההמולה הזאת, הצלחתי להתנתק מהפוזיציה של בא-כוח-הגן ולהתבונן מבחוץ על ההתנהלות של האב-הפרקליט; ברור היה כי הרגשות והתחושות ההוריות גוברות ומעפילות על כל העצות הטובות שבטח היה מעניק כעו"ד לאבא אחר.
מבלי משים נזכרתי במשפט האמריקאי הידוע שנכתב בפסק דין בביהמ"ש העליון בארה"ב בשנת 1809, לפיו "לעורך דין שמייצג את עצמו יש לקוח טיפש"; אמוציות אינן קרקע פורייה לניהול סכסוך.
העניין פה הוא שהילד (בן 4) סיפר בבכי לאביו בדרך חזרה מהגן שהגננת נתנה לו מכות במפגש מול כל הילדים. אין לכך ראיות על גופו של הילד ולא עדים; מנהלת הגן תחקרה את הסייעות ואת הילדים וכמובן את הגננת, וכולם לא ידעו על מה מדובר.
בעיה.
להורים זה הספיק כדי לחרוץ דין ולבקש את ראשה של הגננת הוותיקה, ועכשיו הם דורשים בזעם את פיטוריה לאלתר ובאמצע השנה, אחרת, כך מאיים "ר", הוא יגיש תלונה במשטרה, יתבע באופן אישי את הגננת ומנהלת הגן, יפרסם כתבות ענק בתקשורת ובשלטי חוצות, ובכלל יקפיא את כל עסקיו האחרים ויהפוך את העניין ל'מישן אוף היז לייף'.
נתתי לו כמה ימים להתקרר והתקשרתי כדי לדבר אל ליבו. כאב לאב וכעו"ד לעו"ד. הרי אין שום הוכחות למכות, הילד אוהב את הגן ומדובר בגננת מצוינת ששאר ההורים מעריכים ומגבים לחלוטין.
אבל הוא כבר היה כל כך מחויב להליך הנקמה בו פתח בסערה, שהרגשתי שאין עדיין מקום לאור לחדור פנימה.
על שטף מכתבי ההתראה האגרסיביים ששלח על גבי לוגו משרדו הגבתי בקצרה וברגישות, הסברתי שהגן דוחה את הטענות, צירפתי מכתבי תמיכה בגננת מ – 25 ההורים האחרים, והזמנתי אותו לשים הכול מאחור להשיב את בנו לחבריו בגן.
שלושה חודשים נשאר הילד בבית עם ביבי-סיטר. שטף המכתבים המאיימים הלך ופחת, ועכשיו כבר היה ברור לי, שברור לו, מה עומק הצרה אליה נקלע; האיומים שלו לא מחזיקים מים, גן אחר בקרבת מקום אין, ולהחזיר את הילד לאותו הגן זה האמ-אמא של ההיתקפלויות.
כשהייתי ילד טיפסתי על עץ בקיבוץ וממרומי הצמרת צעקתי לאבא שלי בפחד שאני לא יכול לחזור. "מי שיודע לעלות צריך גם לדעת איך לרדת", ענה אבא ואילץ אותי להתגבר ולמצוא לבד את הדרך חזרה מטה.
חבל ש – "ר" לא זכה לקבל עצות טובות כמו אלו שנתן לי אבא שלי.
Comments